רשב״א על קידושין נ״ה

1 הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן. פירש רש"י על ידי פדיון שמחלל קדושתה על מעות. ואינו מחוור דאי בפדיון קאמר, מאי שייכא בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה, דאינהו לאו בפדיון קא מיירי, ועוד מאי קא מקשה עלה ממועל אחר מועל, דההיא לאו בפדיון היא, והוה ליה לאתויי הא דאמרינן בעלמא תמורה לב, א. מנחות קא, א בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, יכול יפדו במום עובר כו', לומר דאפילו פדאום אינן פדויין, אלא בבא לגזלן ולהוציאן מרשות הקדש, כדי לחזור ולהתחייב להקדש בכל מה שאפשר לספק שגזל מן ההקדש, והשתא הוי כעין פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה, וכעין מועל אחר מועל דנתכוון לגזול מן ההקדש ולהוציאו מרשותו לגמרי, והוה סבירא ליה השתא דאף על פי שמתכוון להוציאו מרשות הקדש, שרי, כדי שיזכה להביא תחתיה להקדש מה שאפשר לספק בה, והיינו דקאמר ר' יוחנן וכי אומר לו לאדם עמוד וחטא כדי שתזכה. וגרסינן בירושלמי פ"ב, ה"ז אמר ליה ר' יוחנן וכי אומרים לו לאדם צא ומעל בקדשים כדי שתזכה. ור"ח פירש כדבר רש"י, וכן היא בירושלמי כאן בפרקין, והביאו ר"ח בפירושיו. וגרסינן התם ר' הושעיא רבא אמר בבא לחוב בדמיהן כו', כיצד הוא עושה, מוציאן לחולין וחוזר ועושה אותן עולות, וקשיא יש חטאת קריבה עולה, אמר ר' חנינא תנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות, אמר ליה ר' יוסי לר' יעקב בר אחא ואין זה מזיד, אמר ליה מכיון שתנאי בית דין הוא אין זה מזיד, אמר ר' זעירי כמה דתימא דאת אמר תמן תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות כן אתמר הכא תנאי בית דין הוא על האובדות שיקרבו עולות, עד כאן בירושלמי.

2 והא תנן אין מועל אחר מועל במוקדשין כו'. וקא סלקא דעתך השתא דמתניתין ר' מאיר הוא, דסתם מתניתין ר' מאיר, ואף על גב דאמרינן לעיל דלר' מאיר אין הקדש מתחלל בשוגג אלא לענין אכילה בלבד, ומתניתין דהכא משמע דאפילו ברוכב מעל הראשון מיהא בשאר קדשים, דמדקאמר אין מועל אחר מועל משמע דראשון מעל, לא קשיא דהא פרישנא לעיל דלאו דוקא אכילה, אלא הוא הדין לכל שאר הנאות ולאפוקי מקח וממכר בלבד, אי נמי כרב דאמר לעיל אחד שוגג ואחד מזיד מתחלל, וכדברי רש"י.

3 ודלמא תודה היא דמייתי נמי תודה. ובההיא דשלמים גופא מתני אי תודה היא ליהוי תודה, משום לחמים דמייתי בהדי תודה ושלמים אין טעונין לחם. ואם תאמר יקדישנו ללחם בפני עצמו, לא אפשר, דאין מקדישין לחם בפני עצמו. ועוד יש לומר שאם התנה על של שלמים גופה יביא קדשים לבית הפסול, דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, ותודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה עד חצות, ודלמא שלמים הוא, ואי הותיר ליום שני אינו אוכלו מספק תודה ונמצא מביאו לבית הפסול. והיינו טעמא נמי דכי פרכינן ודלמא אשם הוא, לא אשכחן פירוקא, אלא בדאישתכח בן שנה, ואי לאו טעמא דמביאו לבית הפסול הא אפשר להתנות בשלמים גופיה ולומר הכי, אם אשם הוא יקרב אשם ואם שלמים יקרב שלמים ואם עולה היא יהיו שלמים נדבה וזו עלה תחתיה, ואפילו תאמר דאשם שנתכפרו בעליו הוא דניתק לרעיה ודמיו עולת נדבה, הא מצי מתני בבהמה אחרת של עולה, ולימא הכי ואם אשם שנתכפרו בעליו הוא תהא זו עולת נדבה תחתיה והאחרת שלמי נדבה, אלא שאם היה מתנה על השלמים כך היה ממעט באכילתה, דלמא שלמים הם ודינן לב' ימים ולילה אחד, והשתא מספק אשם לא מצי אכיל מיניה אלא יום ולילה עד חצות, ונמצא מביאו לבית הפסול. והקשו בתוס' דאם כן מאי פריך ודלמא פסח הוא, ומשני בזמנו מזהר זהיר ביה שלא בזמנו כו' שלמים הוו, כלומר והא מייתי שלמים ונפיק ביה ידי חובת פסח שלא בזמנו, ומאי קמשני דהא פסח שלא בזמנו אף על פי שקרב שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאיתא בפסח שני פרק האשה פט, א, אלא ודאי על כרחין שמעתין כר' שמעון אתיא, דאמר בפרק התערובת זבחים עה, ב דמביאין קדשים לבית הפסול, אלא טעמא דמייתי תודה ולא מתני' בההיא דלשמים, משום לחם הוא, כטעמא קמא דכתיבנא, וטעמא דאשם ולא מתני כדאמרן, היינו משום דפשיטא ליה לתלמודא דתנא לא מספקא ליה שיהא אשם מדלא קתני זכרים עולות ואשם, והא דמקשינן ודלמא תודה היא, ומשני דמייתי נמי תודה, משום דתודה בכלל שלמים היא. והלכך כיון דקתני בברייתא דמייתי שלמים אפשר דתודה נמי בכלל, והיינו נמי דכי משנינן אשם בן שתי שנים הוא ואשתכח בן שנה, ולא בעי אשתכח בן שתי שנים מאי כדבעי לקמן אשתכח בת שנתה מאי, דפשיטא ליה דאשתכח בן שתי שנים דמייתי אשם נמי ומתני.

4 הא דאמרינן: פסח בזמנו מזהר זהירי ביה שלא בזמנו שלמים הוא. קשיא לן ואי בזמנו זהירי ביה שלא בזמנו היכי משכחת ליה. יש לומר דפעמים שהפסח חולה וחוזר ומפריש אחר, ואפילו הכי בזמנו מזהר זהירי ביה, אבל שלא בזמנו לא זהירי ביה אינשי, ודלמא נאבד, ויש מפרשים דבזמנו אי אפשר שלא ישמעו לפי שהם זהירין ומרדפין אחריו, אבל לאחר הפסח יש לחוש שמא רדפו אחריו ולא נמצא והרי הוא קרב שלמים.